כיצד צמחי מרפא סינים פועלים ?

הסופר Liu An, שנפטר בשנת 122 לפני הספירה, ציין בספרו "”The South ofthe huai Master, את Shen Nong: "הקדמונים היו אוכלים עשבים ושותים מים. הם היו אוספים פירות מהעצים ואוכלים צדפות. הם סבלו לעתים קרובות ממחלות והרעלות. ואז ShenNongלימד את האנשים לחרוש ולזרוע את חמשת הדגנים, להבחין בין אדמה יבשה או לחה, פורייה או סלעית, ממוקמת על גבעות או בשפלה. הוא טעם את כל העשבים וזיהה את טעמם אם הוא מתוק או מר. הוא לימד את האנשים במה רצוי להשתמש וממה חשוב להימנע. הוא טעם כ-70 צמחים כל יום וקבע אם ניתן להשתמש בהם כתרופה או שהם רעילים".

בספרו של Shen Nongמופיעים עקרונות הפרמקופיאה הסינית, שעברו במהלך ההיסטוריה מדור לדור בע"פ ובכתב, והם הבסיס לשימוש בצמחים ברפואה הסינית עד היום.

השימוש בצמחי מרפא סיניים מתבסס על המחשבה האנרגטית הדינמית. הסינים לא התעניינו במרכיבים הפעילים ובכימיה של הצמחים. הם התייחסו אל הצמח בכללותו והתעניינו בהשפעה האנרגטית שלו על גופנו. על ידי התבוננות בת אלפי שנים, הם למדו להכיר את תכונות הצמח וזיהו את השפעותיו על המשתמשים בו.

התכונות האנרגטיות של הצמח מתוארות לפי הטבע, הטעם, כיוון התנועה ומרידיאן היעד. נתונים נוספים לגבי כל צמח הם: חלקי הצמח בשימוש, התוויות, התוויות-נגד, מינון, רעילות ואזהרות.

טבע הצמח (yang) מבטא את האיכות הדינמית שלו, זו שניתנה לו על ידי השמיים. הוא מתואר במונחים של טמפרטורה: חם, קר, חמים, צונן או נייטרלי. טבע הצמח מציין את רמת האקטיבציה הכוללת שלו, שניתנת להעברה למשתמש ומתבטאת בתחושת קרירות או חום לאחר השימוש בצמח. זוהי תחושה שבני האדם מרגישים באופן ספונטני, כשהם מעדיפים מזון חם כשקר להם ומזון קר כשחם להם.

טבע הצמח קשור לחמשת האלמנטים (מים, אש, עץ, מתכת, אדמה), והוא פועל בעיקר על תפקוד האלמנט הקשור אליו. צמחים ומאכלים בעלי טבע קר, כגון, אצות ים, פטריות, זרעי חמניות, Rumex Rhubarb, Scutellariaורבים אחרים, קשורים לאלמנט המים ופועלים בעיקר על הכליות. ניתן להיעזר בהם במקרים של עודף חום בגוף מסיבות חיצוניות או פנימיות.

צמחים ומאכלים בעלי טבע חם, כגון קינמון, שום, Cardamon, Myrrhועוד, קשורים לאלמנט האש. הם ממריצים במיוחד את הלב, המעי הדק והמחמם המשולש (המחמם המשולש הוא מרידיאן המקשר ומאזן את שלושת חלקי הגוף: בית החזה, אזור הבטן והאגן). טבע חם קשור באופן ישיר לכל המערכות האחראיות לבעירה ולהפיכת המזון לאנרגיה.

צמחים ומאכלים בעלי טעם חמים, כגון סלרי, כמון, קימל, שומר, זנגביל, קשורים לאלמנט העץ. הם פועלים בעיקר על הכבד ועל כל מה שקשור לתנועה שהכיוון שלה הוא למעלה והחוצה, כגון השרירים והגידים.

צמחים ומאכלים בעלי טבע צונן, כגון מיני מנתה, אורגנו, אזוב, שיבולת שועל, קשורים לאלמנט המתכת ופועלים על הריאות. הם מסייעים לריאות למלא את תפקידן, לצנן, לטהר ולהניע כלפי מטה.

צמחים ומאכלים בעלי טבע נייטרלי, כגון קמומיל, שוש קירח, תירס, ענבים, קשורים לאלמנט האדמה. הם פועלים על הטחול והקיבה, מחזקים ומאזנים אותם.

הטעם(yin) מציין את איכות הצמח שניתנה לו על ידי האדמה. הכוונה היא לטעם העדין ביותר, שקשור אמנם לחומר, אבל הוא התכונה העדינה ביותר של החומר.

מציינים חמישה טעמים עיקריים: מתוק, חמוץ, מר, חריף ומלוח. הטעם קשור גם הוא לחמשת האלמנטים. כל טעם הולך אל איבר מסוים. טעם עדין מזין את האיבר ומחזק אותו ואילו טעם מוגזם תוקף את האיבר ומזיק לו.

הטעם המתוק קשור לאלמנט האדמה ופועל על הקיבה, הטחול והלבלב. לא מדובר על מתיקות של סוכר אלא על מתיקות של דגנים. מתוק עדין מחזק ומזין את הקיבה, הטחול והלבלב. מתוק מוגזם גורם לחסימה במרכז הגוף, לכאבים בעצמות ולנשירת שיער.

הטעם החמוץ הולך אל הכבד. חמוץ מוגזם פוגע בשרירים, בטחול ובשפתיים.

הטעם המר הולך אל הלב. שימוש מוגזם בצמחים מרים פוגע בעצמות ומרוקן את הטחול והקיבה ועלול לגרום לבחילה והקאה.

הטעם החריף הולך אל הריאות. צמחים ארומטיים, כגון Thymus, Menthaואחרים, נחשבים לבעלי טעם חריף עדין והם מזינים ומחזקים את הריאות. חריף מוגזם פוגע בשרירים ובכלי הדם.

הטעם המלוח הולך אל הכליות. ערמונים וסלרי, לדוגמה, נחשבים לבעלי טעם מלוח עדין. הם מחזקים את הכליות. מלוח מוגזם פוגע בכלי הדם, בטחול ובכליות.

הטבע והטעם משתתפים בקביעת התכונות הפיזיולוגיות של הצמחים.

טעם חריף מפזר ומניע. הוא בעל אופי של yang, שבאמצעותו ניתן לפתוח חסימות.

טעם מתוק עדין מזין את החיים ונחשב גם כן לבעל אופי של yang.

טעם מר נחשב למנקז. רוב הצמחים המשלשלים ומנקי הכבד הם בעלי טעם מר. טעם חמוץ נחשב לאסטרינג'נט ונעזרים בו כדי למנוע דליפות.

טעם מלוח נחשב למרכך ומרוקן.

כיוון התנועה 

הטבע והטעם משפיעים גם על כיוון התנועה של הצמח בתוך הגוף. יש צמחים שעולים וצפים ויש כאלה שיורדים ושוקעים. צמחים שעולים וצפים מניעים כלפי מעלה והחוצה. הם בדרך כלל בעלי טעם חריף או מתוק וטבע חמים או חם. אלה הם צמחים מגבירי הזעה, מפזרי קור, מגרשי רוח. הם מסייעים לאנרגיה לעלות כלפי מעלה וניתן להיעזר בהם לפתיחת אברי חישה חסומים ולהעלאת אנרגיה צלולה אל הראש.

צמחים שיורדים ושוקעים מניעים כלפי מטה ופנימה. הם בדרך כלל קרירים או קרים וטעמם חמוץ או מלוח. ניתן להשתמש בהם כדי להוריד חום, לשפר את העיכול, להוריד yangשעולה בצורה מוגזמת, למנוע איבוד נוזלים פתולוגי, להשקיט ולהרגיע.

משתמשים בכיוון התנועה של הצמחים כדי לכוון ולהדריך את הפורמולה אל איבר מסוים שעליו רוצים לפעול. הסינים חיפשו כבר לפני אלפי שנים את הדרך הנכונה להביא את הפורמולה אל המקום המתאים.

אופן השימוש בצמחי מרפא סיניים 

השימוש הרגיל והנפוץ ביותר בצמחים סיניים הוא במרתח. בשנים האחרונות, כאשר השימוש בצמחים סיניים נעשה נפוץ במערב, משתמשים גם בטיקטורה, אבקות, קפסולות וכדורים.

לעתים קרובות עוברים הצמחים עיבוד מיוחד, כדי להגביר תכונות מסוימות או להפחית רעילות. דוגמאות: אפיית הצמח בתנור מסייעת לנטרל רעלנים; חימום ממושך של הצמח הורס את הטאנינים ומפחית את תחושת העפיצות; בישול ביין הופך את הצמח למחמם ומחזק; טיגון יבש מסייע לצמח לחזק את הטחול והקיבה; טיגון יבש עם מלח מכוון את פעילות הצמח אל הכליות; טיגון הצמח בתוך יין מגביר את כושרו לפתוח חסימות במרידיאנים; טיגון עם זנגביל מפחית תגובה שלילית של צמחים קרים ומרים על הקיבה ומסייע למניעת בחילות והקאות; טיגון הצמח בדבש מגביר את כושרו לחזק ולהוסיף לחות.

הסינים מקפידים מאוד בבחירת הכלים המשמשים להכנת תכשירים צמחיים. כלי חרס או זכוכית וכפות של עץ, שקשורים לאלמנטים של אדמה ועץ, נחשבים למתאימים במיוחד. מתכת אינה מתאימה לטיפול בצמחים, בגלל הניגודיות הקיימת בין עץ ומתכת.

כאשר מכינים פורמולה, מחממים את המרתח על אש קטנה ומוסיפים את הצמחים בזה אחר זה, לפי הזמן הדרוש להרתחת כל צמח. לקראת הסוף מוסיפים את הצמחים המכילים שמנים נדיפים.

בדרך כלל מרתיחים את הצמחים בתוך מים. לפעמים משתמשים בנוזלים אחרים כדי להעניק למרתח תכונות מיוחדות:

מרתח בתוך יין מחזק את הדם ופותח חסימות במרידיאנים.

חלב מחזק ומוסיף לחות.

מרתח בתוך מים, שהושרה בהם אורז, מאזן את הקיבה והטחול.

מי דבש מוסיפים השפעה מרככת ומחזקים את הטחול.

מי מלח עוזרים לרכך ולכוון את המרתח אל הכליות.

צירופי צמחים 

ברפואה הסינית, הצמח היחיד שניתן לעתים כצמח בודד הוא הג'ינסנג. בדרך כלל לא משתמשים בצמח בודד אלא בפורמולה הכוללת כמה צמחים.

מבנה הפורמולה 

כדרכם של הסינים, מבנה הפורמולה מתואר בלשון ציורית. בתוך הפורמולה יש חלוקת תפקידים. לפעמים כמה צמחים נושאים באותו תפקיד ולפעמים צמח מסוים ממלא יותר מתפקיד אחד.

האדון או הקיסר הוא הצמח העיקרי שבפורמולה, והיא לפעמים נקראת על שמו. הריכוז שלו הוא הגבוה ביותר, בדרך כלל 50%-70%. השר עוזר לקיסר ומחזק את פעילותו הפיזיולוגית. העוזר ממלא אחד או יותר מהתפקידים הבאים: מפחית מעוצמת הפעילות או הרעילות של הצמח העיקרי, מסייע לקיסר ולשרים בפעילותם, מטפל בסימפטומים ועוזר לאזן את הפורמולה. כשהפורמולה מכילה כמה צמחים קרים, ניתן להוסיף צמח עוזר מחמם כדי למנוע קירור יתר.

השליח מכוון את הפורמולה למסלול או לאיבר שבו רוצים לטפל. ישנם שליחים ההולכים אל הטחול והקיבה ונעזרים בהם כדי לאזן את הפורמולה ולהאט את פעילותה.

 עקרונות הפרמקופיאה הסינית 

הרפואה הסינית כוללת שיטות טיפוליות שונות, ביניהן אקופונקטורה, מוקסה, מסאז', תזונה, צמחי מרפא, תרגילים, והדרכה לאורח חיים. הטיפול בצמחים ובתזונה חשוב ביותר וניתן כטיפול יחיד או בשילוב עם אקופונקטורה. הייחודיות של רפואת הצמחים הסינית היא ברצף השימוש, בהתפתחות ובניסיון אמפירי שנמשך אלפי שנים.

את התחלת השימוש בצמחי מרפא מייחסים לקיסר האגדי Shen Nong, שחי לפני 3,500 שנה בקירוב. משמעות שמו: האיכר הנעלה או האלוהי, והוא נחשב לאבי החקלאות ומי שלימד את האנשים לאחוז במחרשה. Shen Nongכתב מספר ספרים (שנזכרים בכתובים מהמאה השנייה, השלישית והשישית לספירה), אך הם אבדו. הספר שנותר ותורגם לכמה שפות נקרא "The Divine Farmer’s Materia Medica". זהו אחד הספרים הסיניים הקלאסיים, העומד בשורה אחת עם ספריו של הקיסר הצהוב, שהם הבסיס לרפואה הסינית.